1.

מה לי ולבושם? רק הצירוף "או דה קולון" נשמע לי כמו משהו שידרוש, בתורו, תור לגסטרו. אני פלוס־מינוס כמוכם. מתקלח, מתגלח, שם אפטר־שייב. לא מתגלח? שם סבון פנים ושוטף. לא שם סבון פנים ושוטף? לא קרה כלום — מחר אני אשים. היידה, לעבודה. אני גבר מטופח בקנה מידה, בואו נאמר, חיפאי. בלי לפגוע ברגשות מוניציפליים, אני מתכוון לעיר פועלים במובן הקלאסי של המילה. מה שאומר שבסך הכל רוב הזמן אני בסדר. היגייני למדי. אפשר להכניס אותי הביתה בלי שיהיה צורך לשרוף את המקום אחר כך לצורכי חיטוי וטיהור.

לכן, כשהציעו לי להצטרף להשקת הבושם החדש של מון בלאן, התגובה הראשונה שלי הייתה: איפה אמרתם שזה, במדריד? טוב, בסדר.

הנה עוד משהו שאיכשהו לא עשיתי עד היום: מדריד. טיסות ומלון עליהם. הייתי יוצא קלישאה וכותב שזה הריח טוב מהרגע הראשון, אבל כבר יצאתי. זכיתם. אז נסעתי למדריד להשיק בושם, מה שזה לא אומר. ועכשיו אני יודע, בערך, מה זה אומר: בעודי כותב את השורות האלה אני מרוסס — ברכות, כן? — ב"אקספלורר", הבושם החדש לגברים של מון בלאן ("מבית מון בלאן", נהוג ללחשש), ותנו לי להגיד לכם: אני מסניף את עצמי בתדירות מעוררת דאגה. זהו ריחם של החיים שצריכים להיות לי. שיכולים להיות לי אם רק אצא אליהם בבוקר כשאני מריח ככה. זה ריח — טוב, איך מתארים ריח?

2.

נדמה לי שזו הייתה גם השאלה העיקרית של מארגני האירוע הסופר יוקרתי הזה מטעם המותג האולטרה יוקרתי ההוא שנולד בהמבורג ב־1906 וכבר הצליח לחפף, בעבר לפחות, ראש ממשלה ישראלי מכהן אחד עם חיבה מופרזת לעטים שלהם. הם באמת נהדרים, העטים, אל תבינו אותי לא נכון. גם תיקי העור. גם השעונים. פחות התחברתי לתמחור הכללי של המותג — שנוטה לספור אלפיות בקצב של מוסכניק שזיהה אשכנזי.

אחרי שהם שלחו לי במתנה את מארז הריחות לגבר מהסדרה הקודמת שלהם, "לג'נד", הרגשתי בבירור שזה קצת מתקתק ודומיננטי מדי בשבילי. ריח שקצת כופה את עצמו ולוקח אותך למקומות שהם לא אתה. ריח של, נו, מון בלאן. מותג לאנשים שאין לי מושג מי הם אבל הם לא קשורים אליי.

סדרת "לג'נד", הם סיפרו לי, הושקה ב־2011 ומכרה עבורם סחורה ביותר ממאה מיליון יורו. זה יופי בשבילם, אבל אחרי שהסתובבתי עם האפטרשייב הזה חצי יום, הבנתי לגמרי את ההחלטה להחליף אותו במשהו חדש. "אקספלורר" הוא, מבחינתי, כל מה שיכולתי לבקש במוצר שמעולם לא ביקשתי. עכשיו אנחנו נשארים עם העניין הקטן הזה של לנסות להסביר למה, כלומר לתאר לכם ריח.

האמת, די חיכיתי לראות מה הם יעשו בקשר לזה ואז לעשות כמותם. והנה מה שהם עשו: הם שמו אותנו במלון הכי טוב במדריד, לפחות מבין האחד שהייתי בו. אכלנו מושקע מאוד. שתינו ללא הגבלה. בסוויטה הענקית שלידי — במחיצת יותר מדי סלסילות פירות וסידורי פרחים — התאכסן כוכב הקמפיין, דוגמן בינלאומי בשם ריין לנג'וולד, שנראה ומצטלם כמו בראד פיט הצעיר, רק גברי. כששאלתי אותו על הריח הוא אמר דברים כמו: "הריח הוא כלי לספר סיפור, וזה הסיפור שצריכים לספר עכשיו בעולם הבישום" ו"זו חגיגה של עצמי. כשאני רוצה ליהנות מערב בחוץ, אני שם חולצה לבנה, מזליף על עצמי מהבושם, וזה נותן לי להרגיש טוב".

אני יכול לצטט עוד ממנו אם יש לכם חיים מקבילים לבזבז (טוב, קחו עוד אחד לדרך: "חיים שלמים אנחנו מחפשים שלמות. זה אולי מזכיר לנו את הדבר הקוסמי שאנחנו"), אבל אני מעדיף לצאת הומניסט איתכם, אז בואו תשמעו מה הם עשו למחרת. הם העמיסו אותנו על שיירת ואנים נוחים והסיעו אותנו כ־150 קילומטר מחוץ לעיר, לאזור מדברי וחולי בלתי צפוי שהזכיר שילוב בין נופי דרום אפריקה ההרריים הקלאסיים שצולמו בקמפיין ל"אקספלורר" ובין נופי העד הפראיים של מחנה שבטה.

דשדשנו, במיטב חליפותינו, בקרקע המאובקת הזאת, עד שהגענו למה שנראה כמו מחנה קולוניאליסטי קולנועי מאוד בין כמה גבעות — כולל אוהלי שדה ענקיים ומדוגמים של פעם, מכונית האסטון מרטין DB6 הקלאסית שבה נוהג ריין בקמפיין לבושם, וכולל כל האבזור האסוציאטיבי המתבקש: מזוודות ישנות, מפות ישנות, משקפות שדה, מעילי עור. הכוכב המשושה הענק של מון בלאן סומן במרכז, ובאוהל משלהם המתינו שלושת האנשים שיצרו את הבושם — אוליביה פשו, אנטואן מייסונדי וג'ורדי פרננדז (הידוע, בפי, גם בכינויו ג'ורדליש), במחיצת דוגמאות מהמרכיבים השונים שמהם רקחו את הריח החדש.

3.

החבר'ה האלה מחזיקים במקצוע שאין לי מושג איפה נרשמים אליו — בשמים — ועובדים בחברה בינלאומית מיוחסת בשם ג'יוודאן, שמפתחת ניחוחות חדשים ונרטיבים שלמים סביבם עבור מותגים גדולים. את "אקספלורר" הם התחילו עם אימג' של בחור נוהג באסטון־מרטין במדבר — בטח בדרכו למשרד — והחליטו לזרום עם הרעיון של מסעות וטיולים. "רצינו לפתח משהו שיסביר את התיאוריה של המסעות וחקר ארצות", אומר לי אוליביה פשו. "בהתחלה לא היינו בטוחים שזה לא רחוק מדי מהתדמית של מון בלאן, אבל הם החליטו ללכת איתנו על זה".

התוצר הסופי הורכב לבסוף משלוש תמציות: ברגמוט איטלקי — שאחראית לריח ההדרי הראשוני, המתפרץ והקריספי (הוא קריספי, אומרים לכם. אל תתווכחו). מתחתיו מתגלה הניחוח השני — וטיבר מעודן מהאיטי — שמעניק טון דק של אגוז לוז, "שילוב של מורכבות וחספוס", כמאמר פשו. אחרי שחזרתי למלון וגיגלתי, תנו לי לשתף שווטיבר הוא עשב רב שנתי ממשפחת הדגניים שנפוץ באזורים טרופיים ושורשיו משמשים להפקת שמן אתרי משובח ובשמים. לבסוף מבצבץ המרכיב השלישי — סוג חדש ואלגנטי מאוד של פצ'ולי מיערות הגשם באינדונזיה, שאחראי להענקת "תווי עור וחמימות". בשלב זה אני מצטט מהחומרים לעיתונות שקיבלנו, אבל מהנהן אחריהם בהסכמה.

מה יצא להם? לא יודע בדיוק איך לתאר, אבל אני מוכן לנסות. "אקספלורר" הוא ניחוח עמוק, מרענן וטרי מאוד, מאוזן היטב בין לימוניות־אשכוליות ובין פרחוניות קלה, עם טיפה עור ועץ ובטח עוד כמה דברים שאין לי מושג, אז פשוט תרשמו שאמרתי "וטיבר". זה במובהק הריח הכי טוב שאי פעם יצא לי להריח מעצמי. גברי אבל מתוחכם ועדין בדרכו. מובהק, אבל בדרך ממכרת. מאז שחזרתי ממדריד וקיבלתי בקבוק גדול ואלגנטי שלו — ארוז בטבעת עור שחורה עם לוגו בולט של מון בלאן — אני מתבשם בו בכל יציאה מדרגת מסעדה ומעלה ומרגיש קצת יותר דוגמן הבית.

האישה שלי אוהבת אותו — למרות שהוא לא השיג לי יותר ממנה — ואנחנו שומרים על התכיפות הבורגנית המקובלת של עשיית אהבה משום דבר בכלל (לא באמת חשבתם שתצאו מכתבה על בושם בלי ציטוט מ"אייר סופליי"). אבל באמת ש"אקספלורר" הוא הכי קרוב שהגעתי, וכנראה אגיע, לאימוץ מלא של בושם. זה הריח שלי עכשיו, וכשייכתבו עליי ספרים בעתיד, אני מניח ששובל האקספלורר שאני משאיר אחריי עוד יתואר בכישרון גדול.

בסוף האירוע אכלנו ארוחה ענקית ונפלאה, וראש חטיבת השיווק במון בלאן הודה ש"האתגר שלנו היום הוא להפוך ממותג ידוע ומוערך למותג שיש כלפיו תשוקה" — וזה, אגב, האתגר העומד בפני כולנו. ואז האירוע במאהל הסתיים, וזמן ארוך למדי עוד עמדנו שם באמצע שום מקום בלי ששום דבר מיוחד קרה. ואז נהיה ממש קריר. "אולי נשרוף מכשפה?", הציע לבסוף עורך GQ הגרמני, ואני ידעתי שכדאי מאוד שאתחיל לזוז משם, ומאירופה בכלל.

הכותב היה אורח של חברת מון בלאן

צילומים: יחסי ציבור

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר