אלמלא חמש סופות שלג זועפות — שנשבו בכעס של חורף המסרב להיכנע לאביב, כיסו את הבית וסביבותיו בשמיכת פוך לבנה, כמטר וחצי עומקה, וגרמו לקריסתו של גג העץ מעל דיר החזירים הנטוש, אילוסטרציה הולמת למצבי — יכול להיות שהייתי כשיר לעבור את תקופת הבוץ בשלום.

"ימי הבוץ" הם הכינוי המקומי לששת השבועות לפני האביב שהם השובר התלוש חלקית של החורף. ימים מדכאים האחראים לשמיים אפורים מגירי גשם קר שאינו נגמר, אדמה חומה, בוצית וקפואה. זה היה הזמן שבו היתה נעמי עוקרת את העשבים השוטים, הופכת את האדמה, מדשנת ממכל הקומפוסט הביתי שאליו הלך כל הזבל הטוב שלנו והיתה שותלת עגבניות, קישואים, חצילים ותבלינים. זה היה בימי הדמדומים, אולי בין הערביים בשטח המפורז של נישואינו הארוכים, שברובם הסבו לי אושר רב.

מה שנעמי ראתה כחזרה לאדמה ולגינת התבלינים ששתלה ביד חנה, אני פירשתי כהתעלמות מכוונת ממני. בלילה היא היתה עייפה, ואני רתחתי בעורי והלכתי לישון מוקדם בכוונה. נעמי לא היתה מי שהעירה אותך בלילה משום שבא לה.

בפסח עדיין ירד שלג, וללא מחשבה נוספת ויתרתי על יוזמתי הגרנדיוזית והחתרנית לחגוג ליל סדר לבודד. לא התכוונתי לסדר כהלכתו אלא לארוחה עם כמה מנות שאבשל לעצמי והזדמנות לפתוח בקבוק קברנה סוביניון קליפורני ששמרתי משנות ה־70. המשימה היתה גדולה עלי בכמה מידות לפחות. בחורף גדל המרחק מחדר השינה למטבח למשהו בסדר הגודל של איוו־ג'ימה או חוף אומהה בנורמנדי, ותאריך התפוגה של הבשר שקניתי היה עובר באין מפריע תוך שאני מקונן עליו ועל הכסף שירד לטמיון.

בחשש מפצעי לחץ, נלחמתי במאמץ עליון לעבור מהמיטה לכורסה בפינת הטלוויזיה, שבה לא הצלחתי לצפות בשום דבר ראוי שהצריך לתקוע סרט בנגן הבלו־ריי. עקבתי אחרי מופע האימים של טראמפ שצבר תאוצה, בעיקר ב־CNN. למדתי לחבב את ג'ייק טאפר, בהנחה שהוא מאיתנו, ולמדתי לתעב את ארין ברנט שחצצה בשבע בין וולף בליצר לאנדרסון קופר ושהבעות הפנים שלה בעת האזנתה קצרת הסבלנות למרואייניה והאופן שבו קימטה את פניה, נדמו בעיניי למה שעושות זונות משועממות בין קליינטים בבורבון סטריט בניו אורלינס.

הגעתי לחורף די ירוד פיזית, עם מכנסיים שנתלו עליי כשק קשור בחגורה. באמצע החורף לא היתה ברירה אלא לקנות כמה ג'ינסים חדשים במידה הולמת שהחזירו אותי לימי הטירונות. אלמלא ארוחת שישי בחנות היין של מקס בבלו היל, ספק אם היה בא אוכל חם אל פי. יום שישי הוא גם היום שבו מגיע לחם (אמיתי) לכפר, ולכן הייתי מכין בשבת שקשוקה מפוארת במחבת, עם עשר ביצי חופש סחופות רוח, מניח הכל עם פרוסות לחם בעובי של זרוע על מגש העץ בסגנון כפרי שקניתי לי לארוחות בכורסה, ושותה יין עד שהייתי נופל הלום וישן שעות.

יש מצבים בחיים שהדם נוטש את גופך או מתרכז ברגליים. זה היה אחד המצבים האלה. לחץ דם קפריזי לחלוטין. אם תקום במהירות מהמיטה סביר שתיפול. נפילת סוכר היא לרוב כינוי עממי לחלושעס, חוץ מאשר כשאין לך את אבות המזון ההכרחיים בגוף. אז זה נקרא תרדמת. נפשית הייתי מוכן לרעיון שאמות בשנתי ושרק בקיץ יזמן הריח שיעלה מהבית המבודד את הרשויות.

 

עד שלא הסרתי את שמה של נעמי מהמשכנתא, בהסדר מימון חדש עם הבנק, והגענו להסדר חלוקת רכוש וכאלה, לא הזזתי תמונה. חייתי עם הציורים שהשאירה על הקירות ועם המסמרים שסימנו את אלה שהורידה ולקחה. בתחילת ינואר נקראתי דחוף וללא הודעה מוקדמת לבית המשפט בעיירה הסמוכה, שם העברתי יד בשיערי לפני שנכנסתי לאולם והקשבתי לשופט שהתיר נישואים דתיים כמו פקיד במס הכנסה. זה היה כמו הנפקת תעודת פטירה אחרי לכתי. זה לא כאב. איפה שהיה כאב נותר חור שחור גדול.

הבית הזה, שאותו קנינו ב־2003, לא נועד לאדם אחד. אני יכול לישון כל יום בשבוע בחדר אחר ועדיין יישארו חדרים. לקומה השנייה כמעט איני מגיע. מטעמי חיסכון סגרתי שם את החימום. אין כל סכנה שמי מהילדים ישוב לחיות בבית. גם לבקר לא יבואו. הקפדתי לחמם בעץ, עד שהשלג הראשון קבר את ערימת העץ ששכבה בקדמת הבית.

חודשים ארוכים החלפנו מהלומות מילוליות כשהצער הוא בן לוויה תמידי של שנינו. ההבדל הוא שאני מתגמש לפי המצב, ואילו נעמי נשארת נאמנה להחלטות קשות. אני בטוח שהתזמון שלה טרגי. בעיקר מאיימים עליי המחקרים הרפואיים־פסיכולוגיים המוכיחים ללא עוררין את תוחלת החיים הקצרה משמעותית של מבוגרים החיים בגפם. מכירים את הביטוי כל החיים לפניי? אז לא.

 

אין לכם סיכוי כאן

"איפה פה הדפק (Screw-up)?", שואל וודי אלן ב"אנני הול". משום שאני גבר בעל מודעות היסטורית אישית גבוהה ואובססיה ארכיונית, נדמה לי שאני יודע.

אם צופים ב"כל הדרך הביתה", הטרילוגיה התיעודית שצילמתי לערוץ 8, שבה תיעדתי את עזיבת ישראל וקניית הבית במיין, דבר שאיני נוהג לעשות, כבר מגלים שם את ההיגיון הסדוק. נכון שהקדמתי את זמני וראיתי את הנאחס נוחת על ישראל מולדתי ועקרתי עם אשתי ושלושת ילדיי בתזמון מדויק, אבל בריחה אינה דרך חיים אם אינך נוחת טוב. הבית היה גדול מדי והוא מרושש אותי בעלויות שטניות. אף אחד אינו צריך 30 דונם אדמה אלא אם אתה מתכנן לטעת פפאיה. עמנואל, בני, שהיה עוזר הבמאי, עומד איתי על המרפסת ומביט באוקיינוס ובהרים הרחוקים, ואומר משהו בנוסח "אתה לא נורמלי, אין לכם סיכוי כאן". גברים נורמטיביים משתדלים לא לקנות בית סמוך לבית הקיץ של הגיסה, במיוחד אם האחיות קרובות. הייתי צריך לראות את זה כאשר אני מופיע בסרט מתקשר לנעמי מאחותה ופונה אליה כהאי לישנא: "גברת מיברג, תתחדשי, יש לך בית במיין". זה לא משפט טבעי לי ולא יושב לי טוב בפה, אבל אמרתי.

נעמי הגיעה שנה לפניי ועשתה את כל העבודה הקשה, כולל פירוק המכולה מישראל עם תכולת הבית. אני נשארתי בדירה שכורה ברחוב הולנדי ברמת השרון עם אבנר שגמר שמינית, וערכתי שני סרטים. כאשר הגעתי לחדר השינה הנהדר שבנינו, הקונצנזוס היה שכאן נהיה הכי מאושרים שהיינו.

לפעמים צפוף מדי זה יותר מדי. הזוג הקרוב ביותר עלול לשפוך מנוע ולהרים קול כאשר אף אחד אינו מדלל את החמצן ביניהם. אין לי עניין לשים אצבע על היכן התחיל הדפק למרות שאני יכול, אבל היו סימנים. היתה הידללות ניכרת של הורמונים. היו מחלות ושני ניתוחים. כסף חלף כמו היאנג־צה הגועש. בלילה, במיטה, לפעמים, נעמי קראה מגזין ואני הקשבתי למוזיקה באוזניות. לילה אחד הימם אותי ביצוע של האחים אולמן ל"הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום" של הלהקה. מה נכון יותר מלהקה דרומית נהדרת ששרה את שיר התבוסה הזה. נתתי לנעמי את האוזניות והיא לא נפלה מהרגליים.

כלומר היא שכבה, אבל לא נפלה. נפגעתי, אבל לא התכוונתי להקים רייך תרבותי חדש. נתתי לה גם את "פנצ'ו ולפטי" של טאונס ואן זאנט, שיר שגורם לי לבכות, ונעמי אמרה שכל שיר שמופיעה בו המילה Federales קונה אותי. זה לא היה כמו בימים שבהם הראיתי לה את כל סרטיו של ג'ון וויין. בגלל הפוליטיקה הימנית של וויין אסור היה לצפות בסרטים שלו אצל הוריה.

 

כיסא חשמלי במערכה הראשונה

לא היתה לי דרך, ומעולם לא התיימרתי לאמוד את עוצמתן ואת חוסנן של אהבות אחרות. נעמי ואני חברנו בגיל 19 במהלך שמירת לילה בהיאחזות קטורה בערבה. אני נמנמתי על קת של מאג, ונעמי הביאה מהמטבח ארוחת חצות. הבחנתי בה בסוף הטירונות במחנה 80 כאשר היא וחברה אמריקאית אחרת ממדרשת שדה בוקר עברו לגרעין שלנו, גרעין יד חנה זצ"ל.

אינני מתכוון לשקר, לא כאן ולא בהמשך. דברים מאבדים מכוחם וטעמם כאשר משפצים את העבר בהווה ומהנדסים עתיד שטרם בא לעולם. דבר ראשון ראיתי את החזה המפואר של נעמי, על פי כל אמת מידה וטעם. כשהרמתי את עיניי אהבתי גם את פניה ואת הדיגניטי שנשפך ממנה. איפה שאחרים ראו ביישנות, אני זיהיתי כריזמה. היא היתה נערה נמוכה, 1.59 מטר כמדומני, ואני חציתי בטירונות את ה־1.90. כאשר הגעתי לרופא הראשון באמריקה שמדד אותי, התברר שבגיל 50 פלוס הייתי 1.93 מטר.

אני מקדים את המאוחר, אבל היינו זוג מוזר. ההפרש בגובה הפריע רק בעמידה. השידוך בין ההורים לא עלה יפה. היכן נמצאת נקודת האמצע בין בוגר פלמ"ח יליד הארץ ורעייתו שעלתה עם "ילדי טהרן" לקיבוץ גבע ובין זוג אינטלקטואלים אמריקאי עם נטייה שמאלנית, תקליטים של בוב דילן ואודטה, אם אמנית ואב בלשן, שבתו נקראת על שם נעם חומסקי, חברו מ־MIT, שדרכיהם נפרדו על רקע מחלוקת על הציונות? הבית הקטן שבו גרה נעמי בצהלה היה מלא ספרים, תקליטים, עבודות יד וצ'צ'קס מהזן האנתרופולוגי של מסכות וחיתוכי עץ מהקאמה סוטרה. לנו היו בבית כ־30 ספרי קריאה, כולל "אקסודוס" במהדורת "לאשה", "שוטים מתים" של מריו פוזו, אלבומי מלחמת ששת הימים עם עטיפות קטיפה במרקם זמש וכן סט לא גמור של האנציקלופדיה העברית. תקליטים של הדודאים, שלישיית גשר הירקון והמוצג המוזיאלי ההוא של חיים חפר ודן בן אמוץ ששמו פורח מזיכרוני ושהריח כמו חלודה על המשוריינים בצדי הכביש לירושלים.

כאשר התחתנו בקיץ 1977, יותר כג'סטה כלפי זקני המשפחה וההורים ופחות כצורך בוער שלנו, על הדשא של הוריי ברמת חן, ניגן גיל אלדמע על אקורדיון למבוגרים במה שנראתה כחזרה לאירועי רצח רבין, שעה שמאחור, איפה שהחדר שלי נפתח לרצועת דשא צרה, העבירו חבריי ג'וינטים ובקבוקי טקילה. להוריה של נעמי לא היה מושג על מה אבי מדבר כאשר הזמין אותם לשיחה על דירה לזוג הצעיר. למדנו בסן פרנסיסקו, ואף אחד לא חשב שנשוב. הוריה של נעמי לא באו מתרבות של דירות לילדים, במיוחד שהיו להם ארבעה. וכמובן לא היה להם כסף, עובדה שהוריי מצאו תמוהה במיוחד, שלא לומר חשודה. זה נגמר בכך שאבי קיבל דירות בבניין שנבנה היכן שעמדה המאפייה המשפחתית בשכונת בורוכוב, ונתן אחת לכל אחד מילדיו.

ההיסטוריה המשפחתית הזו חשובה משום שהיא העצימה את העובדה שאף אחד, לא חברינו ולא בני משפחה, נתן לנו יותר משנתיים־שלוש גג ביחד. זאת היתה טעות אופטית היסטורית שהחמיצה לחלוטין את החיבור בינינו. המשיכה בינינו היתה אינטלקטואלית, גופנית, תרבותית וגיאוגרפית. המהירות שבה אימצנו מנהגי אישה ובעל כהתנהגות נורמטיבית, היתה פנומנלית. אני הייתי אמור להתחתן עם מישהי מרמת חן שתגיע לי עד הסנטר, ונעמי הכירה בחורים שהגיעו לריכוז ענף נשירים בקיבוצים בגליל. אחד האסונות האידיאולוגיים שלנו היתה החובה שחשנו לתת לכל אחד את מה שהחלטנו שמגיע לו. צדקנו כאשר התחתנו ב־1977, כי אבי חלה ב־1979 ומת כשנה לאחר מכן. כשחזרנו לסעוד אותו, התגוררנו בדירה הגדולה שנתן לנו בגבעתיים, ונעמי היתה במרחק הליכה עם בתנו התינוקת אנולה מסבתא רבתא חנה וסבא רבא משה, שגרו בדירה ליד כיכר בורוכוב.

עם אמי המתאבלת ישבנו שנים בערבי שבת קודרים בקטקומבות שהלכו והאפירו ברמת חן. הקלינקס תמיד היו סמוכים על ידה. ספק אם הכרתי אישה שבכתה כל כך הרבה על בעלה. כשנעמי היתה בהיריון בקיץ 1982, חזר אדם ברוך, עורך "מוניטין", ממילואים בלבנון, אחרי שערכתי שני גיליונות בהיעדרו. מסיבותיו שלו בחר אדם להעביר לי את המפתחות לעיתון. לארוחת הערב שהכנו, הגיעו אריאלה ואדם עם הדפס מקורי של אנדי וורהול, "הכיסא החשמלי" שמו, שחייב מורבידיות מולדת כדי למסגר ולתלות אותו בבית. אדם הרים כוסית להיריון המשותף וללידה, נעמי עם אנולה ואני עם "מוניטין", ואף לא היסס לומר שהקושי יהיה כנראה זהה. עד היום אני תוהה כיצד לא ראה אדם את המבט הרצחני בעיני נעמי ואת הפמיניזם ששאג בהן.

כשאנולה היתה בת ימים ספורים, התייצב אצלנו מיכה קירשנר, צלם המערכת, ודפק שני סרטים מלאים של הילדה היפה בטענה שזה מה שמקובל לעשות. כאשר מיכה מת בשנה שעברה כבר הייתי לבד בבית, וגיליתי שאיני יכול לקרוס אל תוך עצמי וכי אני זקוק לכתף לבכות עליה. התקשרתי לנעמי שחיה בפנסילבניה וסיפרתי לה כיצד נחטף מיכה מידי משפחתו בתוך חודש. למרות האיפוק האנגלוסכסי שלה, שפה עליונה קישחת וכל זה, הרגשתי כיצד פגע בה מותו של מיכה פגיעה קשה.

זה הזכיר לי את מותו של חיים בר און, מו"ל "מוניטין", שנים קודם לכן, סמוך למותו של מאיר אגסי, ואת החלטתי המופרכת שאין צורך שנעמי תשתתף בלוויה. בדיעבד אני מזהה מגע של רשע בהחלטתי לחסוך לה את האירוע, אבל אני יודע שעבדו שם כוחות אחרים שעות נוספות. לא מיד ידעתי שבשעה שיצאתי לקריית שאול עם החברים מהעיתון, הגיעה נעמי לבית העלמין מקריית אונו ועמדה איתנו שעה ארוכה בלי שראיתי אותה.

 

הפסקנו לראות טלוויזיה ביחד

חבר טוב מבוגר ממני אמר לי שגברים מזיינים בחוץ כדי להישאר בבית.

רוב חיי ככותב נשמרתי מלהטות את המילה זין. נדמה לי שזו היתה מין מנטרה ששמרה את הנ"ל במכנסיים מחוץ לאחו הטבעי שלו. מאז הגירושים באה לי המילה ביתר קלות. סוג של משאלה המבקשת לממש את עצמה. מעולם לא תפסתי את עצמי "קרסביץ גדול", כפי שהיה אומר אבי. אני יכול להעיד שאני מתלבש יפה, מוקפד, נקי, ועד לאחרונה מגוהץ. לחדר הארונות שלי יש ערך מוזיאלי. אני שונא רוכסנים שלא במכנסיים, ואין לי נעליים עם שרוכים.

מכיוון שהייתי עם נעמי מגיל כה צעיר, היתה שאלה בדבר תאריך התפוגה של הליבידו שלי. אבל אין שאלה. היו שנים בעייתיות, וכאשר הגבר הכסוף מהטלוויזיה מציע לשלוח לי תרופה טבעית לפרוסטטה, אני משכל את רגליי באי נוחות. לפני שנתיים הגעתי לאצירת שתן, כנראה מדיכאון, ואחרי שראיתי את כל האורולוגים במיין (ארבעה), ואחרי שכולם דחפו לי צינוריות, משקפות מיניאטוריות וליטרים של מים, הוחלט שזה בראש שלי.

איור של שקיעה 

הייתי הולך להשתין עם "מלחמה ושלום" וקראתי קלאסיקה רוסית. היו לילות שהיה עליי לבחור בין חדר מיון ובין לשרך את דרכי אל האורווה העזובה בשלג, שם הצלחתי להשתין על הקיר. מאז שצפיתי במיטב של סטורמי דניאלס בערוץ Vivid בכבלים, אישה שיכולה למצוץ כדור טניס דרך צינור גינה, אני יודע שהכל תקין. אני מודע לעובדה שהפיזיונומיה של המין האנושי משתנה כל הזמן. בבית שלי, שנבנה ב־1830, משקופי הדלתות כה נמוכים, שבשנים הראשונות חטפתי בומבות בראש עד שראיתי כוכבים. כעת אני מבין שחלה התפתחות מבהילה בגודל הפין הגברי.

כל המגע שלי כמבוגר עם אוכלוסייה נשית, מקומות עבודה וכדומה, התרחש אחרי שנשבעתי אמונים. אין לי הסבר מניח את הדעת, בעיקר משום שנשים וגברים בכל מצבי הצבירה מפלרטטים כל הזמן, אבל אני כיביתי מנוע, שפכתי דלק מעל הים וניגשתי לנחיתה. בעיתונים שבהם עבדתי כינו אותי מיזנטרופ, א־מיני, לא מעוניין וכבוי. רוב הזמן עבדתי עם נשים בשמחה גדולה אבל לא היו רבדים נוספים. מכיוון שחזרתי הביתה מהעבודה, לא היה לי זמן לברים ולבילויים, ולא יצא לי לקנות למישהי כוס יין. אני לא מצטער על דבר. היה לי טוב בבית. גם בבירות חשק וזנות כמו בוקרשט, בנגקוק, פנום פן, מוסקבה ואחרות לא התפתיתי. הכרתי את האמירה שאם עץ נופל בלילה באמצע היער אף אחת לא שומעת אותו, אבל היה לי קוד מוסרי מאוד מסוים.

לפחות לטעמי היו לנו נישואים יהירים. טובים משל אחרים. נישואים שלא שאלו קושיות על להיות ביחד. בדיעבד אני מבין שזו היתה טעות. אם אינך בוחן את חייך, מדבר עליהם, מסביר מה אתה רוצה לקבל ומה אתה מוכן לתת, בסוף אינך בוחן בתשומת הלב הראויה את הבקיעים שנפתחים. במה שקשור ליחסים, אני מאסכולת וודי אלן. אהבה היא כמו כריש. היא חייבת להיות בתנועה מתמדת. מה שיש לנו זה כריש מת. אין לי משיכה לקטינות. אינני כרוך אחרי זקנות. אני מוצא את עצמי כמו אמי שהתאלמנה בגיל 47 וחיה בגפה 25 שנה. אחרי כמה כוסות יין במסעדה טובה יצא לי לשאול אותה למה. היא היתה אישה יפה, אפילו במיוחד, היה לה כסף משלה ופנטהאוז בשדרות רוטשילד ליד הבימה עם חניה סגורה. הבנתי שזה היה חלק מהבעיה, עצמאותה הכלכלית. אבל בעיקר היא היטיבה להסביר כיצד נעים ונוח להזקין עם האדם הצעיר שאיתו התחתנת לעומת להכניס הביתה חטייאר קשיש שאינך יודעת מה כוונותיו, מה מצב בריאותו, והאם הוא מניח את שיניו בכוס מים בלילה. היא יצאה עם גברים אבל אף אחד לא תפס. אף אחד לא שרד את ארוחת הערב עם אחותי ואיתי. ובסוף, אמרה אמי, היא למדה לאהוב לחיות לבד.

ראיתי את זה בא. אני לא טיפש. הפסקנו לראות טלוויזיה ביחד. הטעמים התרבותיים שלנו שפעם היו תאומים, נפרדו. "משחקי הכס" היה שובר שוויון גדול. גם העובדה שהיינו מכינים אוכל וכל אחד לקח את צלחתו לפינתו. נעמי לא צפתה איתי בסרט אחד בכורסה הגדולה שנטעה ליד כורסת העור שלי. אף לא אחד. כשמישהו מהילדים היה בא לבקר, "אמא שואלת אם יש לנו את האחרון של ספילברג והאחים כהן", שלפתי את הסרטים והסדרות מהספרייה בפרצוף עגמומי ונתתי. כך צפתה נעמי ב"שובר שורות".

נורא כעסתי. זוגות לא מגיעים ביחד לגיל 60 כדי להתגרש. זה היה סוטה בעיניי. זה לא היה קורה אילו נשארנו ברמת השרון. עשר שנים לבד בלב שומקום במיין שחקו את הסחוס והשאירו עצם חורקת על עצם. אפילו זוג שעבד כל חייו יחד, מהבית, ושיתף פעולה בתחומים שונים, לא ישרוד בקלות טיסת סולו בלי סדר יום. הדבר שהכי רצית בחיים, הוא בסוף זה שמרסק את חייך.

איור: נעמי ליס־מיברג

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר